1 מידעו״ס ביטאון העובדות והעובדים הסוציאליים 2022 יוני || 99 גיליון מן השדה משאבת הנפש לירז כהן־ביטון 38 ׳ עמ עו״סים סיוע הומניטרי מהלא־נתפס אל הלא־נודע ג׳ולי קייט 8 ׳ עמ מן המחקר איכות החיים של עובדים עם מוגבלויות אחרי גיל הפנסיה ג׳וליה גוזמן ואלי בנטאטה 15 ׳ עמ
בישראל 1 מספרהמכללה לחינוך www.smkb.ac.il | תל אביב 149 דרך נמיר כל מה שתרצו להיות לימודי תעודה בבית הספר ללימודים מתקדמים 03-6901200 לפרטים נוספים: פסיכותרפיה וייעוץ אקזיסטנציאליסטי טיפול דיאדי טיפול בבישול פסיכותרפיה אנליטית יונגיאנית הנחיית קבוצות הנחייה לפרט ולקהילה בגיל השלישי הנחיית הורים פרטנית במודל האימון המשולב coaching אימון ניתוח התנהגות - הכשרה וסדנאות המשך למנתחי התנהגות ומטפלים הוראה מותאמת בשפה ובמתמטיקה הבעה באמצעות הקלדה לאוטיסטים בשיטת יעל כהן מגוון הכשרות והתמחויות בתחום הטיפול, מחכות לך במכללת סמינר הקיבוצים: הכשרות מקצועיות בהנחיית קבוצות ואימון לימודי תעודה - ההרשמה נפתחה סמינר הקיבוצים - המכללה לחינוך, לטכנולוגיה ולאמנויות (ע"ר)
התוכנית הישראלית לטיפול התנהגותי קוגניטיבי בע"מ 513433681 • מס' חברה 052-2224959 • 03-7314415 • 03-5713902 טל. CBT תוכניות הכשרה דו שנתית ותלת שנתית בפסיכותרפיה התנהגותית קוגניטיבית 21 תל השומר מחזור תוכנית ההכשרה הותיקה, המעמיקה והמוכרת ביותר תוכניות ההכשרה הדו שנתיות במתחם בית החולים תל השומר 3.11.22 שלוש מגמות שיתקיימו בימי חמישי בבוקר ואחר הצהרים החל מה- • מגמת ילדים ונוער • מגמת מבוגרים • מגמת טיפול הורי זוגי ומשפחתי תוכנית הכשרה דו שנתית למטפלים במערכות חינוכיות במתחם בית החולים תל השומר 30.10.22 תתקיים אחר הצהרים בימי א' בשבוע החל מה- 17.11.22 תוכנית הכשרה דו שנתית רק בזום בימי ד' בשבוע החל מהתוכנית תלת שנתית נפרדת בהכרת האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה התוכנית מוכרת ע"י הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, כהשתלמות מקצועית מובהקת לפסיכולוגים 3.11.22 בימי חמישי בשבוע החל מההנחות כספיות למקדימים בהרשמה התוכנית בחסות הפקולטה לחינוך אוניברסיטת בר אילן, מוכרת על ידי איט"ה ומוכרת לגמול השתלמות התוכנית באישור איט"ה ובחסות היחידה לפיתוח מקצועי הפקולטה לחינוך, אוניברסיטת בר-אילן האגודה הישראלית לטיפול התנהגותי קוגניטיבי The Israel Association for Behaviour and Cognitive Psychotherapy ליצירת קשר ולהרשמה יש לפנות למרכז התוכנית - יעקב סיני 03-5713902 . • פקס 052-2224959 טלפון yakov@cbtyakovsinai.com : דואר אלקטרוני https://www.cbtyakovsinai.com : או באתר התוכנית
*2292 תואר שני בהתפתחות הילד *עם צרכים מיוחדים תואר שני שבאמת רצית ללמוד! לראשונה בישראל ובלעדי במכללה האקדמית הדסה! קרש קפיצה לתפקידי ניהול מערכות רב מקצועיות המטפלות בילדים עם צרכים מיוחדים שנה את המחלקה להתפתחות הילד 20 ראש התכנית הינו פרופ' אשר אור-נוי שהקים וניהל במשך כושיקומו במשרד הבריאות. הכוללני לילד. לכוון את המתווה הטיפוליהבוגרות והבוגרים יחזיקו בידע מקצועי שיאפשר להם תפקידי אבחון וטיפול במעונות יום שיקומיים במרכזים להתפתחות הילד אפשרות להשתלב במגוון או במרכזים לגיל הרך, כולל תפקידי ניהול של יחידות התפתחותיות. מקצועות הבריאות, ריפוי בעיסוק, פיזיותרפיה, התואר השני מתאים לבעלי תואר ראשון מתחום קלינאות תקשורת וכן מקצועות נוספים כגון חינוך מיוחד, עבודה סוציאלית, מדעי ההתנהגות, סיעוד או כל מקצוע טיפולי אחר. *התכנית אושרה על ידי המועצה להשכלה גבוהה והענקת התואר מותנית באישורה. התכנית נפרשת על פני שנתיים במסגרת של (09:00-18:00 יום לימודים אחד בשבוע בלבד ) שכר לימוד אוניברסיטאי מספר המקומות מוגבל! ₪ 5,000 מלגה בגובה
דבר יו״ר המערכת אילנה בן־שחר 6 דבר יו״ר האיגוד ענבל חרמוני 7 עו״סים סיוע הומנטרי נודע־נתפס אל הלא־מהלא 2022 יומן מסע, אפריל ג׳ולי קייט 8 לתת תחושה של אנושיות רדה רוזלר דוידוב 11 כך רוצה חיבוק"־"אני כל אתי פסי 13 מן המחקר איכות חיים של עובדים עם מוגבלות אחרי גיל פנסיה לעומת פורשים לפנסיה: מחקר השוואתי שנערך בחברת "המשקם" ג׳וליה גוזמן ואלי בנטאטה 15 המערכת || שחר - יו״ר המערכת־אילנה בן עזרא - עורכת משנה־לירון בן אהובה אוברשטיין, ד״ר שלי ונדה, ד״ר עפרה ארן, ־אינדאגו ־פרופ׳ יעל גירון, מיטל ויסמן צברי, ד״ר מאיר חובב, נחום מיכאלי, ד״ר עמית צריקר, ד״ר עינב שגב, ד״ר ענת שליו, עדי שליט, ד״ר ארנה שמר 2022 יוני || 99 גיליון מן השדה ה״רמזור״ - כלי להערכת כוחותיו של המטפל העיקרי שוש דרימר 22 על כלבה, חמורים ובעלי חיים אחרים: קבוצה פסיכו־חברתית לילדי אומנה בחברה הערבית בשילוב בעלי חיים צבי יעקבי, ליבנה יעקב 30 משאבת הנפש ביטון־לירז כהן 38 עמדה ארונות פתוחים לרווחה: על גאווה ומוגבלות קרן שחר 46 על המדף ספרי ילדים שכדאי להכיר אהובה אוברשטיין 47 תוכן מו״ל || האגודה לקידום העבודה הסוציאלית 62098 , ת״א 93 רח׳ ארלוזרוב ,03-6921180 . טל 054-6921148 www.socialwork.org.il meidaos.new@gmail.com לתשומת לבכם - כדאי לבדוק מראש כל השתלמות וקורס המוצעים לכם על ידי המפרסמים ולברר אם הם מוכרים ע"י האיגוד לצורך גמול השתלמות. הפקה || "דבר פלוס" - מבית 'דבר העובדים בארץ ישראל בע"מ' ta199@davar1.co.il מודעות || ניו יורק ניו יורק עריכת לשון || נעמה דותן עיצוב גרפי || אידאה - "דבר העובדים"
6 קוראות וקוראים יקרים, אני שמחה ונרגשת להציג את הגיליון השני של מידעו"ס . למרות שינויים וטלטלות מבית ומחוץ, אנו 2022 לשנת ממשיכים בפעילות ביתר שאת; קל וחומר בסיטואציות של משבר ומלחמה. זהו גיליון אקלקטי, העוסק באוכלוסיות מכל גוני הקשת והרצף: ילדים, מבוגרים, בעלי מוגבלויות, פליטי מלחמה. לכם, כותבי המאמרים, מגיעות ברכה ותודה על העשייה ועל ההעלאה על הכתב של עשייתכם, וזו גם ההזדמנות לברך ולהוקיר את רוח ההתנדבות של עובדות סוציאליות, יוצאות ברה"מ לשעבר, שהשתתפו במשלחות הסיוע ההומניטרי לאזרחי אוקראינה. בגיליון זה מובאים שלושה מאמרים, פרי חוויותיהן האישיות של שלוש מהן, המתארות התמודדות עם דילמות שבין האישי והמקצועי, בין החמלה לחוויה ולעשייה עוצמתית ומשפיעה: "מהלא־נתפס אל הלא־ נודע" - מאמרה של ג'ולי קייט, עו"ס קלינית המתמחה בחרדה ובטראומה; "לתת תחושה של אנושיות" - של רדה רוזלר דוידוב, עו"ס מהמרכז הרפואי ע"ש שיבא; ו"אני כל כך רוצה חיבוק" - של אתי פסי, גמלאית משרד הרווחה. עוד בגיליון - מחקר השוואתי בתחום איכות החיים של בעלי מוגבלויות הממשיכים לעבוד לאחר גיל פרישה, לעומת עובדים שפרשו. המחקר נערך בחברת "המשקם" על ידי ד"ר ג'וליה גוזמן, סמנכ"לית שיקום בחברה, ואלי בנטאטה - מנהל פיתוח עסקי. תחום איכות החיים של אנשים עם מוגבלויות בגיל השלישי לא נחקר דיו, בארץ ובעולם, ומכאן תרומתו הרבה של המחקר. גם מאמרה של שוש דרימר, מנהלת המחלקה לטיפול באוכלוסייה המבוגרת באגף לשירותים חברתיים קהילתיים בכפר־סבא עוסק בגיל השלישי. ה"רמזור" הוא כלי שפותח לצורך הערכת כוחותיו של המטפל העיקרי בקשיש במשפחה. הוא מאפשר לנבא מצב של סיכון אפשרי למטופל, כמו גם מצב מסכן למטפל העיקרי בשל הרגשת עומס, וגם מציע התערבויות לטיפול ומניעה. מאמר הדעה "ארונות פתוחים לרווחה" של קרן שחר, חברת קבוצת המנהיגות הארצית "גאוה ומוגבלות" של בית איזי שפירא, עוסק בבעיה המורכבת של בעלי מוגבלויות שהם גם להטב"קים וקורא להעלאת המודעות בחברה ושל מטפלים בתחום לקבלת האחר. שני מאמרים מציגים מודלים להתערבות ברמת הפרט והקבוצה. "משאבת הנפש" של לירז כהן־ביטון, עו"ס, מגשרת, מרצה ומנהלת המערך הסוציאלי במרכז השיקום עזרה ומרפא בשדרות, מתאר מודל פרטני שפיתחה, הפועל ככלי טיפולי בגישת הקשיבות. מתואר תהליך שעברה מטופלת, אשת טיפול בעצמה, אשר אפשר לה לעבור ממשבר לצמיחה. "על כלבה, חמורים ובעלי חיים אחרים" מתאר קבוצה פסיכו־חברתית בשילוב בעלי חיים לילדי אומנה בחברה הערבית. כתבו אותו עו"ס צבי יעקבי, ראש צוות בשירות האומנה של ארגון א.ד.נ.מ, וליבנה יעקב, מטפלת רגשית ומנחת קבוצות בשילוב בעלי חיים ואמנויות. המאמר מתייחס לכמה תמות ובהן תרבות, שיטות התערבות, מקום ועוד. מסגרת הטיפול אפשרה לילדים להיות גם מטפלים ולחוות בתוכם כוחות חיוביים. ב"על המדף" סוקרת הפעם אהובה אוברשטיין, עו"ס מומחית בגמלאות, מגוון ספרי ילדים העוסקים בנושאים התפתחותיים, משפחתיים ועוד. חלקם נכתבו על ידי אנשי מקצועות הטיפול ויש בהם רעיונות וכלים שכדאי להכיר ולהשתמש בהם. ואחרון חביב וחשוב - לגיליון זה מצורף קול קורא לכתיבת מאמרים לגיליון בנושא "אתיקה בעבודה סוציאלית - עיון ומעש". אתם מוזמנים בחום להציע ולשלוח מאמרים רלוונטיים. קריאה מהנה, שחר־אילנה בן דבר יו"ר המערכת עו״ס אילנה בן־שחר
7 עובדות ועובדים יקרים, במאי, נפל דבר. בתום 21 , ביום חמישי דיונים של למעלה משנה וחצי, חתמנו בטקס חגיגי על הפעימה הראשונה של הרפורמה שלנו בשכר. רפורמת "הישג" בשכר העו"ס הגדירה מודל שכר חדשני וייחודי עבור העו"ס. ההסכם מעגן מודל שכר פרופסיונלי ראשון מסוגו במשק, המעלה את שכר העובדים/ות, מוחק את לוח התפקוד המיושן ואת טבלת השכר הלא עדכנית ומייצר במקומם שכר שורה, ללא השלמה לשכר מינימום. המודל מאפשר התקדמות בין שש רמות מקצועיות ללא תלות במעבר בין מעסיקים שונים - ובכך מאפשר אופק קידום משמעותי לאורך כל שנות הקריירה של העו"ס. ,2022 החל ממשכורת ספטמבר 2022 המשולמת בתחילת אוקטובר (ולא יאוחר ממשכורת אוקטובר המשולמת בנובמבר), הרפורמה תחול על כלל העו"ס במגזר הציבורי: במשרדי הממשלה, ברשויות מקומיות ובגופים ציבוריים נוספים. עד אז לא יחול שינוי בשכר העובדות והעובדים, כדי לאפשר למעסיקים זמן התארגנות לקראת השינוי היסודי. בימים אלה אנו מתחילים בתהליך פרסום צו הרחבה להסכם הקיבוצי, לטובת העובדות והעובדים המופרטים. תהליך זה צפוי לארוך חודשים מספר. המשמעות היא שלעובדים תחת צו הרחבה - הרפורמה תיושם מאוחר יותר. אנו עושים כל מאמץ כדי שתהליך זה יהיה מהיר ככל האפשר. עבור כל אחת ואחד מהעובדות/ים מגזר הציבורי שערך השעה שלהם ב עולה בעקבות הרפורמה, תשולם גם תוספת מעבר (מה שעד כה כינינו "רטרו") בגין ההפרשים בין מועד תחולת 2020 ההסכם, כפי שנקבע בהסכם , ועד מועד הביצוע - 2021 ביולי 1 - .2022 ספטמבר/ אוקטובר עו"ס תחת צו ההרחבה יהיו זכאיות גם הן לתוספת מעבר עם פרסום צו ההרחבה, אך יהיו זכאיות להפרשים רק מהמעסיק הנוכחי, אלא אם כן המעסיק הקודם, ככל שהיה כזה, הוא מעסיק של המגזר הציבורי. בשבועות הקרובים נקיים אספות עובדים בזום. האספות מתפרסמות דרך רשימות התפוצה שלנו - במסרונים, במיילים ודרך קבוצות ההפצה של צירי האיגוד בווטסאפ. כמו כן, ניתן להיכנס לאתר האיגוד באינטרנט ולהתעדכן במועדי האספות. שימו לב כי יש להירשם לאספות הללו מראש, כדי לקבל קישור כניסה לפגישה. בשבועות הקרובים יפורסמו באתר האיגוד חומרי הסברה וגם מחשבון שכר, לנוחיותכם. אני מעודדת כל אחד ואחת מכן/ם לעלות לאספות בזום, להיכנס לאתר ולקרוא את חומרי ההסברה וגם להזמין אותנו למקומות העבודה, לאספות הסברה פרונטליות. אני גאה בכל עו"ס שנשאה שלט ועמדה בצומת במחאה, בכל עו"ס שהפגין, בכל עו"ס ששבתה. אני גאה בכל מנהלת שנטעה תקווה בלב עובדותיה ובכל מנהל שגיבה את עובדיו בשביתה ובמאבק. אני גאה בכן ובכם על אורך הרוח, הנחישות, האמונה וההתמדה. בייחוד אני גאה ביחד שלנו ובעוצמה שצברנו בשנים האחרונות כאיגוד. דעו כי איגודים רבים נושאים עיניים לאופן ההתנהלות שלנו כאיגוד וכפרופסיה, ללכידות, לנחישות וגם להישג עצמו: תוכנית המוגנות שלנו ורפורמת "הישג". הערכתי הרבה נתונה לצוות האיגוד המסור והמקצועי, לכלל הצירים האכפתיים שמייצגים אתכם במוסדות האיגוד, לוועדת שכר ולצוות המו"מ - המורכב מעו"ס מהשטח, יועצים כלכליים דבר יו"ר האיגוד ענבל חרמוני ויועצות משפטיות, בהובלתו של מנהל חטיבה ארצית באיגוד, עו"ד בועז גור. אני מודה ליו"ר ההסתדרות מר ארנון בר־דוד על הרוח הגבית ומעורבותו החיובית לאורך כל הדרך, עד להצלחה, לשר הרווחה והביטחון החברתי, ח"כ מאיר כהן, ולמנכ"ל משרדו גב' סיגל מורן. לצידנו עמדו לאורך הדרך ח"כים רבים, מכל קצות הקשת הפוליטית. הערכה מיוחדת לח"כ אפרת רייטן, יו"ר ועדת הרווחה, לח"כ עאידה תומא סלימאן, יו"ר ועדת מעמד האישה, לח"כ מיכל וולדיגר ולח"כ נעמה לזימי. תודה גדולה גם לארגון מנהלי הרווחה ברשויות המקומיות - על השותפות והחשיבה המשותפת לאורך כל הדרך. לצידנו עמדו גם יו"רי הוועדים שיש לנו ממשקים איתם, אגפי ההסתדרות השונים, מרכז השלטון המקומי ומעסיקים נוספים. הדרך הייתה קשה, אך זוהי העת להביט לאחור בסיפוק ובהודיה ולהוקיר את כל מי שסייע, עמד לצידנו והתגייס מקצועית, פוליטית וערכית. עו"ס יקרות/ים, חבריי וחברותיי למקצוע - זכרו כי איגוד מקצועי חזק צריך תמיד לסמן לעצמו את היעד הבא למאבק. נאבקנו, ניהלנו מו"מ, השגנו - וכעת אנו עוצרים עצירה מתודית, ליישום. מאבקנו למען תגמול הולם ושירותי רווחה מתוקצבים ואיכותיים לא הסתיים. כעת אנו יודעות ויודעים כי בכוחנו המשותף אנו מסוגלים להשיג שינויים מרחיקי לכת, וגם בעתיד נשתמש לשם כך בכוחנו הארגוני. אני מאמינה בכוחנו וביכולתנו המשותפת לחולל שינוי. יישר כוח לכולנו! שלכם/ן, ענבל חרמוני
8 MSW , ג'ולי קייט עו"ס קלינית, מתמחה בחרדה וטראומה. juliekaytcbt@gmail.com מהלא־נתפס הלא־נודע אל 2022 יומן מסע אפריל עו״סים סיוע הומניטרי כ שצלצלו אליי וביקשו ממני להצטרף למשלחת, לא באמת התלבטתי. ידעתי מייד שאני נוסעת. עדיין לא היה לי מושג מה יחכה לי, רגע לאחר שדלתות שדה התעופה בוורשה ייפתחו אל האוויר הצלול והקר של המדינה הזרה הזו. עדיין לא ידעתי מה האתגר שיעמוד בפניי ומהיכן אשאב את הכוחות להכיל אותו. אבל ידעתי שאין לי ברירה, שאני חייבת. חייבת - כי במרחק ארבע שעות טיסה מכאן קורה אסון; כזה , אסון 21־ שגורם לנו לשכוח שאנחנו נמצאים במאה ה אנושי בלתי נתפס. ולי יש ידע ויכולת לתת, ובעיקר חובה מוסרית להעניק מאלה. ארבע שעות טיסה, והנה הגעתי לאזור האסון. אלה מראות שנחרתים בזיכרון. אולמות ועוד אולמות, ללא חלונות וללא תקווה. מלאים במזרונים מאובקים, שביניהם נערמים חפצים, תיקים ובני אדם. חלקם מתנדנדים, חלקם יושבים או שוכבים, חלקם ישנים. יש שבוהים, יש שבוכים, ויש גם כאלה שמדברים וצוחקים. הכול מרוכז כאן יחד: בגדי מעצבים מרופטים מהמסע לצד פיג'מות זולות מהשוק. כל אחד ופיסות החיים שהצליח להביא מהבית, מהחיים הקודמים. מהנדס בכיר לצד אביון, זה לצד זה על רצפה מזוהמת, חולקים גורל של השפלה ושל סבל. ילדים רכים, קשישים, נכים, כלבים. הכול היה שם. כאילו ביחד, אבל כל אחד לעצמו, בודד עד כאב. לכל אלפי האנשים האלה הוצעו שני חדרי שירותים ושתי מקלחות עם מים קרים. בכפור הפולני. ברכבת, בדרכם לגבול, גם זה לא היה להם. הם התאפקו שעות, עד כאב. הכי קשה עבורי היה הריח. גם הוא היה מכאיב. שעות רבות ניסיתי למצא לו שם. זה לא היה ריח רגיל, במובנים המוכרים של טוב או רע, זה היה ריחה של האומללות האנושית, כשאנשים הופכים לסך כל הפרשותיהם ופחדיהם והכול מתערבב לכדי אימה. לאחר כמה שעות של שיח עם האנשים, הרגשתי שאין לי אוויר. הלכתי לכיוון היציאה, לנשום. בדרכי החוצה
9 בדרך היא "הורגת" אנשים, לדבריה. לכולם כאן מטרה משותפת - להעניק אוזן קשבת לפליטים ולפליטות, לחלץ אותם, לכוון אותם, לבכות איתם, להתרגש מההצלחה, לעזור וגם להתאכזב מחוסר האונים שלהם עצמם, כשלא תמיד עומד להם כוחם לסייע. קול סנטר מאולתר, שמקבל מאות שיחות ביממה וכולו בנוי ממתנדבים. העברתי להם את המודלים שאנחנו מכירים, אלה שהעברתי עשרות פעמים לצוותים בדרום הארץ ובעוטף; אלה שטיפלו במשפחות שחטפו טילים. תרגלנו יחד נשימות וכיווצי אגרופים, צחקנו, דיברנו על הפילוג המשפחתי שרובם חווים בשל הבדלי הנאמנויות למנהיג זה או אחר. אישה אחת זרקה את בעלה מהבית כי הוא החמיא לפוטין. אחרת ניתקה קשר עם בני משפחתה שמתגוררים ברוסיה. כולם מרוסקים ומפוררים מהלחימה הנוראה, ששוברת בני אדם מבחוץ ומבפנים, קורעת לגזרים חיבורים משפחתיים ומפלגת אנשים שעד אתמול היו קרובים. סיימנו במעגל הכוח. הם דמעו והחזיקו ידיים, איחלו זה לזו הצלחה במשימה החשובה והכואבת. ביום הזה, הקול סנטר בוורשה הפך לצוות אמיתי, שחולק אתגר, כאב ונחישות לעשות מעשה טוב בתוך התופת שמסביב. בהזדמנות אחרת ישבנו עם קבוצה גדולה של מתנדבים מסקוטלנד, שהגיעו כדי לשמח ילדים במחנות המעבר. הם היו צעירים ויפים. כל אחד מהם דמיין כיצד יתרוצץ עם ילדים קטנים ברחבי המחנה והילדים יחייכו, כמו בתמונות שמראים בקמפיינים לגיוס הכספים. שוחחנו על חשיבות העבודה הדיאדית, על הצורך לשמר את תפקוד האימהות כאימהות, לא לשלוח אותן לנוח. כי ברגע שינוחו, כל השדים יעלו מהאוב שבראשן ויטרפו אותן מבפנים. תפקיד האם הוא התפקיד החשוב והמחזק ביותר ברגעים אלה. כדי להקל עליהן, עלינו להשאיר להן את האימהוּת ולאפשר להן להמשיך "מה אני אומר להן?" שואל בחור אחד, "איך לתפקד. הבחנתי באוטובוס עוצר בכניסה. דלתות הזכוכית נפתחו ונחיל אנושי נוסף התחיל לזרום אל תוך האולם. הם צעדו בעיניים קפואות, מביטים אל הריק שבתוכם, כאילו כל המראות הקשים שנקרו בדרכם הקפיאו את יכולתם לראות או לחוש. ילדים מחבקים דובים, אימהות מותשות מהמסע, קשישים צולעים. כולם נעים מהלא־ נתפס אל הלא־נודע, בקצב אחיד ורובוטי, כבתוך חלום בלהות משותף. המלאכים הם ישבו מולי במעין חצי גורן קטנה, בחדר שהוקצה לנו מטעם הקהילה היהודית בוורשה. לא ידעתי עליהם . חלקם Call Center־ דבר, פרט לכך שכולם מתנדבים ב באו עם רקע טיפולי או חינוכי כלשהו, רובם ללא כל רקע. כל אחד בעולמו, מביט במכשיר הטלפון המצפצף ללא הרף, מתקשה להתנתק מהעבודה היום־יומית. לכל אחד מהם סיפור טרגי וכואב משלו. מהנדס שבעבר איבד את משפחתו בתאונת דרכים, והוא עדיין דומע כשהוא נזכר. סטודנט צעיר ויפה־תואר, שחש אבוד בעיר זרה וביקש להתנדב ולסייע ככל יכולתו. יש גם אישה יפהפייה, מלאה ברגשות אשם על כך שלא תמיד היא מצליחה לענות לשיחות כמו שהייתה רוצה, ואולי שוחחנו על חשיבות העבודה הדיאדית, על הצורך לשמר את תפקוד האימהות כאימהות, לא לשלוח אותן לנוח. כי ברגע שינוחו, כל השדים יעלו מהאוב שבראשן ויטרפו אותן מבפנים
10 עו״סים סיוע הומניטרי אני גורם להן להרגיש בטוחות במקום הקשה הזה?" "אתה אומר להן שכעת הפצצות לא נופלות, האזעקה אינה נשמעת. אתה אומר להן שהן גיבורות. אתה אומר להן שמחר תהיה חביתה לארוחת הבוקר, השמש תזרח והחיים ממשיכים". סיימנו את המפגש בסבב, ביקשתי מכל אחד מהם להזכיר את כוח־העל שהוא מביא איתו כדי לעזור למשפחות. זה היה מרגש וממלא תקווה. לאחר כמה שעות פגשתי את אחת המתנדבות במחנה. היא הייתה על סף בכי. המציאות הייתה קשה משציפתה וראתה בתמונות הפוטוגניות שבתקשורת. בתמונות, הסבל נראה רומנטי יותר, מצוחצח וללא ריח. הזכרתי לה את כוח־העל שלה, והיא חייכה. ראיתי שהיא קרובה להישבר, אבל מחזיקה מעמד. צעירונת גיבורה ונחושה, עם כוחות־על מיוחדים. מזל שיש אנשים כמוה. נסטינקה אחרי שבוע עמוס עבודה עם צוותים, סיימנו עם תחושה מסוימת של סיפוק, אך גם עם תחושה עזה של פספוס. כאילו קורעים אותך מהתינוק היונק, שזקוק נואשות לחלב שאת מעניקה לו. לי זה כאב פיזית ונפשית. חזרתי מוקדם מדי; לא הרגשתי שנתתי את כל מה שיש לי לתת. בלילות, רגע לפני ההירדמות, עלתה מול עיניי העצומות נסטינקה, אישה צעירה חולת סרטן שפגשתי באולם הספורט הנורא והמזוהם. נסטינקה הייתה רזונת, עם שיער דליל שהחל לצמוח על ראשה לאחר שהופסקו טיפולי הסרטן בגלל המלחמה. היא סיפרה לי על מקרי אונס, על ירי בגבם של קשישים ונשים, על הפחד. היא סיפרה על בחור שהיא אוהבת ונשאר להילחם, ועל החלום לפגוש בו שוב ולהתחתן, אם תשרוד. אם ישרדו. נסטינקה הייתה חייבת לחזור לטיפול רפואי דחוף, כדי להציל את חייה. אמא שלה תפסה את ידי בחוזקה ואמרה לי: "תצילי אותה! גם את אמא". מאז, לא ממש ישנתי. יצרתי קשר עם רופא בכיר בישראל, מנהל בית חולים, והוא הסכים לטפל בהחינם. התחלנו לעבוד על הביורוקרטיה של הגעתה לארץ. זה לא היה פשוט. בסופו של דבר, נסטינקה ואמה החליטו לעבור לגרמניה. מאז, אנחנו מתכתבות מדי יום ואתמול עודכנתי שסוף סוף היא חזרה לטיפול. היא הוסיפה שהיא מתפללת שהפיגועים בישראל ייפסקו ושיהיה שלום. גם אני מתפללת איתה. שתי נשים שידעו מלחמה, וכל אחת בדרכה ובשפתה מתפללות יחד לשלום. אז אם יש שם אל אחד, הוא פשוט חייב להקשיב. עובדת סוציאלית הלילה אני חוזרת לאירופה כדי להדריך צוותים נוספים ולעזור לפליטים ולפליטות נוספים להיתקל במעט שפיות. משפחתי נשארת ביישוב צמוד־גדר, מול הזוועות שמשדרים בחדשות ועם חשש גדול ליכולתנו לשמור על שגרת החיים אל מול גל הטרור האחרון. אם ליבי היה יכול להתחלק לשניים, הייתי משאירה חצי ממנו בבית ולוקחת איתי רק את חציו השני. למזלנו (או לצערנו), לעובדים הסוציאליים יש לפעמים יכולת כזו. בן זוגי אמר לי פעם שאני סוחבת בלב את כל העולם. כנראה שאינני יודעת אחרת. אני מבינה יותר ויותר שאנחנו לא בדיוק בוחרים את המקצוע הזה, אנחנו נולדים איתו. כשאני קוראת על רבות ורבים שפורשים בגלל התנאים, אני נעצבת. כן, עלינו להילחם על התנאים ועל השכר, אך אסור לנו לנטוש. אין בעיניי ייעוד מדהים יותר מאשר להושיט יד לזולת. אני מודה על ההזדמנות יוצאת הדופן לקחת חלק במסע הזה ובמסעות הבאים שבדרך. בכל מסע כזה, את מקבלת יותר ממה שאת מעניקה. משהו בתוכך צומח ומתרחב. אני מודה על הזכות לא לעמוד מנגד ועל הזכות להיות עובדת סוציאלית - מקצוע שאני בוחרת כל יום מחדש, בגאווה עצומה.
11 MSW , רדה רוזלר דוידוב עו"ס במרכז הרפואי ע"ש שיבא. rara2004@walla.co.il העולמי. זו הייתה משלחת ראשונה, שמטרתה הייתה להגיע לשטח, להתמקם ולמפות את הצרכים, כדי לבנות תוכנית עבודה עבור צוותי הסיוע שיגיעו בהמשך. נחתנו בקרקוב ונסענו לכיוון העיירה פשמשל, הסמוכה לגבול האוקראיני. בתום נסיעה של כארבע שעות הגענו למעבר הגבול שבין פולין לאוקראינה. היה קר מאוד בחוץ. מצאתי את עצמי עומדת ומסתכלת על המתרחש סביבי. ראיתי שיירה של אנשים שהגיעה לגבול. הם הלכו במהירות ונראו כיודעים לאן פניהם מועדות. ככל שהתבוננתי עוד, הבנתי שהם ממהרים להתרחק מהמקום שברחו ממנו. בעודי מתבוננת, נגלתה לעיניי אם צעירה עם שלושה ילדים. את הצעיר שבהם נשאה בידה האחת ואת השני הובילה בידה השנייה. ה"מבוגר" שביניהם, כבן שמונה בסך הכול, השתרך מאחוריהם כשהוא סוחב את חפצי המשפחה כולה. לפתע עצר הילד, הניח את התיקים על הרצפה והתבונן בכפות ידיו, שנראו חבולות ואף מדממות מכובד המשא. אימו עצרה אף היא וקראה לעברו שהוא חייב להמשיך ללכת אחריה. הילד, שככל הנראה הבין את גודל האחריות המוטלת על כתפיו, הביט שוב בכפותיו החבולות, הרים את התיקים והתחיל ללכת במהירות, בניסיון להדביק את אימו ואחיו. מרכז הפליטים שהגענו אליו היה אולם ענק, שבכל פליטים; רובם נשים צעירות עם 3,000־ רגע נתון הכיל כ ילדים בכל הגילים, קשישים מעטים שיכלו לעמוד במסע ואפילו חיות בית. מי שהגיעו למרכז הפליטים שהו שם שעות ספורות ועד כמה ימים, וממנו המשיכו למקומות שונים באירופה. את המקום ניהלו פולנים מתנדבים, שעבדו סביב השעון מבלי לנוח לרגע. אלה היו האנגרים עצומים, עם חדרי ענק ממוספרים, שבכל אחד מהם מיטות מתקפלות או מזרונים על הרצפה. החדרים לא היו מחוממים והכילו כל אחד תא שירותים אחד. אור ניאון האיר בעוצמה, ללא הפסקה ובכל מקום. העין והמוח לא הצליחו בתחילה לתפוס את המתרחש, והלב לא הצליח לעכל את הכאב ששרר בכל פינה. יצרנו שיתוף פעולה עם הצלב האדום, כאשר רופאי המשלחת שלנו עבדו במתחם משלהם. העבודה שלי, כעובדת סוציאלית, התחלקה לשניים: חלק מן הזמן שהיתי במרפאה, יחד עם הרופאים, וכאשר רופא הבין שהתלונה של אחד המטופלים היא פסיכוסומטית, ביקש את התערבותי. כך, אפשרתי לרופאים להתפנות מהר יותר למקרה הבא, תוך שאני נותנת מענה ראוי למצבו של המטופל. מקרה אחד היה של בחורה בשם אולה, בשנות העשרים לחייה, שהגיעה למרפאה וביקשה כדור הרגעה עבור ילדיה. לאחר שיחה קצרה, הצעתי שאצטרף אליה, ואם יהיה צורך - נקרא גם לרופא. הלכתי איתה לאחד החדרים ובדרך היא סיפרה לי שהגיעה מקריבוי־רוג, עיירה לא גדולה באוקראינה. המסע שלה התחיל שלושה לתת תחושה של אנושיות ה מלחמה באוקראינה התחילה עבורי כשראיתי את אבי יושב מול מסך הטלוויזיה בביתו ומזיל דמעה. הוא הביט בי ואמר: "משהו רע קורה באוקראינה, משהו רע מתרחש באודסה". לא לעיתים קרובות חוויתי עצב כזה מצד אבי. מתוך התבוננות בו, יכולתי להבין את חומרת המצב. ההורים שלי, וגם אני, נולדנו באודסה. שם גרנו עד , השנה שבה היגרנו לישראל. הייתי בת 1991 שנת שבע וחצי, ילדה צעירה שלא יכלה להבין את מחיר ההגירה. לא ידעתי שאני מפסידה כל כך הרבה, אבל גם לא יכולתי לשער מהן ההזדמנויות הרבות שיהיו לי שנים, ביקרנו לראשונה 28 כתוצאה מהמעבר. כעבור את המשפחה שנותרה באודסה. ההתרגשות שעורר הביקור בהוריי סייעה לי להבין עד כמה אני קשורה למקום שנולדתי בו, ושבו גדלתי בשמונה השנים הראשונות לחיי. שלושה ימים מתחילת המלחמה, קיבלתי הודעה מהאיגוד: ארגון בשם "נתן" מתכנן להוציא משלחת לגבול אוקראינה וזקוק לעובדת סוציאלית דוברת רוסית. העצב, החמלה והסקרנות התעוררו בי, וביקשתי לברר במה מדובר. הסבירו לי שהמשלחת תצא לפולין ותנסה לתת מענההומניטרי לפליטיםהבורחיםמהמלחמה באוקראינה. הבנתי שההכשרה שלי בתחום העבודה עם טראומה תוכל להועיל מאוד. ניגשתי לבן זוגי, הסתכלתי לו בעיניים, והוא אמר: "רדה, סעי, אני אסתדר". הבשילה בי ההבנה שאצטרך לעזוב את הילדים, את משפחתי יום, ולנסוע למקום ולסיטואציה 12 ואת עבודתי למשך שאיני יכולה לצפות. באותם רגעים הבנתי שזה המסע שלי בעקבות העצב והכאב שראיתי על פניו של אבי. זה המעט שאוכל לעשות כדי להקל. המשלחת של נתן היתה "משלחת חלוץ". היא כללה שלושה רופאים, שתי עובדות סוציאליות, אח אחד ואיש לוגיסטי. בראשה עמדה ד"ר דורית ניצן, שעד לאחרונה ניהלה מצבי חירום רפואיים באירופה בארגון הבריאות
12 עו״סים סיוע הומניטרי ימים קודם לכן, כאשר עזבה את הבית עם בתה הקטנה, 14 בת השלוש, ועם שני אחיה של אולה: ילדה בת . כאשר הגיעו לתחנת 12 הסובלת משיתוק מוחין וילד בן הרכבת, נאמר להם שעליהם לבחור אם להעלות לרכבת ,12־ את ההליכון, שעוזר לילדה להתנייד, או את האח בן ה מכיוון שלא יהיה מקום לשניהם. הם ויתרו, כמובן, על ההליכון, ולאחר שירדו מהרכבת נאלצה האחות ללכת כשלושה קילומטרים ברגל, ללא שום אביזר שיסייע לה. היא יכלה להיעזר רק באחיה, שסחב גם את התיקים הכבדים של המשפחה כולה. ניגשתי לדבר עם הילדים, שמיררו בבכי ונראו עייפים ומבולבלים מאוד. ניסיתי להבין מהי דאגתה העיקרית של הצעירה, והיא אמרה שקשה לה לראות אותם בוכים. "ובכלל," הוסיפה ואמרה לי בלחש, "בעלי נהרג לפני שבועיים במלחמה, ועוד לא סיפרתי על כך לילדה". הרגשתי שאני עצמי נסחפת לתוך סערת רגשות, כשאני מבינה שזה הרגע שאני צריכה להיות שם עבורה. הנחתי את ידי על כתפה ואמרתי לה שאני יכולה רק לנסות לתאר לעצמי עד כמה קשה לה ועד כמה היא מותשת. היא התחילה לבכות, והרגשתי כאילו בכל המקום הרועש והעמוס שהיינו בו, נמצאים כרגע רק חמישתנו -עם הכאב העצום של אובדן, חשש ועצב. החלק השני של עבודתי נבע מכך שמצאתי את עצמי כעובדת הסוציאלית היחידה הדוברת רוסית בכל מרכז הפליטים הענק. הרגשתי שהמעט שאני יכולה להעניק הוא יחס אנושי: הסתובבתי בין החדרים והאנשים, יצרתי קשר עין, אמרתי "בתיאבון", שאלתי לשלומם וביררתי אם אכלו ושתו לאחר המסע המפרך. ניסיתי גם לאתר מצבים קשים. ערב אחד הבחנתי באישה מבוגרת, ששכבה על מזרון שהיה מונח על הרצפה. רגליה לא היו מכוסות, וראיתי שהן אדומות מאוד. שאלתי לשלומה וציינתי שהרגלים נראות לא טוב. היא סיפרה שהלכה מרחק רב ברגל, בקור, ושהיא רק צריכה לנוח. ביקשתי את רשותה לקרוא לרופאה. הרופאה שהגיעה אִבחנה זיהום חמור, שהצריך התערבות תרופתית מיידית. העבודה לא פסקה לרגע. היא כללה, למשל, סיוע לאנשים ולילדים עם התקפי חרדה. לעיניי נגלו גם מחזות עצובים, של אלימות כלפי ילדים מצד הוריהם, שהיו בעצמם במצב קשה מאוד. כחלק מהעבודה עם הצלב האדום, הגיע לפתחנו מידע על כך שבצד האוקראיני של מעבר הגבול היו שבעה מקרי מוות כתוצאה מהיפותרמיה ביממה הקודמת. החלטנו להתגייס לעניין ונסענו לכיוון נקודת הגבול. לאחר שורת תקלות במעבר הגבול הפולני, עברנו לצד האוקראיני. קשה לתאר את המראות: טורים בלתי נגמרים של אוטובוסים ומכוניות, מלאים עד אפס מקום, לצד נשים וילדים שעומדים מעלות, עם מעט הציוד 11 בחוץ, בקור העז של מינוס שברשותם, ומחכים לעבור את הגבול. באחד התורים פגשתי אמא, עם תינוק קטן בידיה, שנראתה חלשה מאוד. שאלתי לשלומה, והיא אמרה שאינה מרגישה טוב. מכיוון שלא היה לידי איש צוות רפואי, הצעתי לה להתלוות אליי למרפאה. היא סירבה בתוקף ואמרה שאין בכוונתה לעזוב את התור, מאחר שהיא ממתינה בו כבר ארבע שעות וחצי. הפצרתי בה ללכת למרפאה, לפחות כדי לקחת כדור שיאפשר לה להרגיש טוב יותר, והבטחתי לה לעמוד במקומה עד שתחזור. מצאתי את עצמי עם תינוק בן חצי שנה בידיי, ממתינה בתור, תוך שאני חושבת לעצמי מה קורה איתה: האם מצאה את עמדת הרופאים? האם תמצא אותי שוב בתוך ההמון? וכיצד הביא אותה המצב לבטוח בי כך ולהפקיד בידי את היקר לה מכול? עמדתי כך, עם התינוק, במשך זמן ארוך, עד שחזרה. רק בלילה, במיטתי, יכולתי לנסות לענות לעצמי על כל השאלות הרגשתי שהמעט שאני יכולה להעניק הוא יחס אנושי: הסתובבתי בין החדרים והאנשים, יצרתי קשר עין, אמרתי "בתיאבון", שאלתי לשלומם וביררתי אם אכלו ושתו לאחר המסע המפרך. ניסיתי גם לאתר מצבים קשים
13 האלה, שעסקו בבחירות המהירות והגורליות שאנשים נאלצים לקבל במצבים כאלה. לאורך תקופה זו במרכז הפליטים הפנמתי יותר ויותר את גודל הטרגדיה ואת הבעיות העצומות שהפליטים נאלצים להתמודד איתן. הרגשתי את עוצמת הפחד מהמלחמה ומהבריחה שחוו, לצד החשש - שלעיתים ראיתי אותו מתממש מול עיניי - מפני ניצול אכזרי של מצבם על ידי אנשים אחרים. חשתי את חוסר הוודאות המוחלט שנקלעו אליו. הפליטים שפגשתי היו אנשים שעמד להם כוחם כדי לברוח, והם דיברו כל העת גם על אלו שלא הצליחו להגיע. באחד המקרים, סיפרו לי כיצד גשר שזה עתה חצו הופצץ וקרס מאחוריהם. חוויות אלו ליוו אותי גם כאשר חזרתי לביתי. במשך שבועיים הסתובבתי עם תחושות של אימה ופחד. בימים ניסיתי לדבר ולספר על החוויות, ובכל לילה חזרתי בחלומותיי למחנה. הבנתי שאף פעם לא אצליח לתאר את כל מה שראו עיניי ולשתף בכל התחושות שלי. רק לאחר שחזרתי, הבנתי ששמעתי סיפורים וראיתי מראות הדומים לאלו שתיאר סבי, שלחם במלחמת העולם השנייה, ולכאלה שנחשפתי אליהם מתקופת השואה. כיום אני מבינה עד כמה הייתה מטרת עבודתי שם ברורה וחשובה: לתת לאנשים האלה תחושה של אנושיות. אתי פסי עו"ס; גמלאית משרד הרווחה, מפקחת מחוזית מחוז צפון. passye@bezeqint.net מ .לחמה. עַם מול צבא בני משפחה שלי עברו את השואה; חוו את הניתוק מהחיים ואחר כך את הנדודים כפליטים. אז, השוודים אספו אותם אליהם באהבה ובדאגה, נתנו להם בית וחיים חדשים, שלתוכם נולדתי אני. כששמעתי על המלחמה באוקראינה חשתי שעליי לעזור; שעִם הרקע שלי, הידע המקצועי והניסיון הרב, איני יכולה לעמוד מנגד. הצטרפתי למשלחת הומניטרית שנסעה לגבול אוקראינה-פולין במטרה לבצע הערכת מצב, מיפוי, איתור ומניעה של ניצול ושיעבוד של נשים ונערות פליטות באירופה. במקביל, היה בכוונתנו להעניק סיוע מקצועי פרגמטי ויעיל לאנשי המקצוע הפולנים, המתמודדים עם טראומה ועם טראומטיזציה משנית נוכח הקליטה והטיפול האינטנסיביים באלפי פליטים. במשך כשבועיים שהיתי בקרקוב ובנקודות גבול עם אוקראינה - מדיקה, קורצ'ובה ופשמישל, שהפליטים עוברים דרכן והוקמו בהן מחנות לקליטתם. בנקודת הגבול במדיקה משתרך טור ארוך של אנשים, על ילדיהם ומטענם. עגלות ילדים לרוב, נשים צעירות עם תינוקות. מבטי הנשים מכמירי לב. כאשת לוט, הן נדרשות לא להביט לאחור, אל החיים שעזבו ובני המשפחה שנותרו מאחור, אך המבט קדימה ריק ואינו ממוקד. לא ידוע איך ייראה העתיד. הילדים שקטים וממושמעים, מכונסים בעצמם ואינם מתלוננים. הם מועלים לאוטובוסים וממשיכים הלאה, לתוך פולין. הזרם הוא בלתי פוסק. משיחותיי עם הנשים עולה כי הן נמלטו. חלקן הגיעו למערב אוקראינה מערים מזרחיות, במחשבה שהגיעו לחוף מבטחים, ואז נאלצו לנוע שוב, אל מחוץ לארצן. תוך ימים מספר התהפך עולמן. הגברים גויסו ברובם והנשים וילדיהן נסו מאימת מה שחששו שיגיע - ואכן הגיע. עשרות אלפי נשים נסות באימה אל הלא נודע, יוצאות לדרכים המושלגות כשבידיהן רק שקיות ניילון מעטות, מזוודות ותיקים קטנים. איך דוחסים חיים שלמים לתיקים קטנים, לעיתים בתוך שעות ספורות? קשה להחליט מה לקחת, יאמרו לי. הכול נראה חשוב ולא חשוב גם יחד. בנקודות הגבול מדיקה וקורצ'ובה הוקמו מחנות ארעיים לקליטת הפליטים שזה עתה חצו את הגבול. במקום פועל צוות ישראלי של מתנדבים: רופאים, אחיות ועובדות סוציאליות דוברות רוסית. עובדים מסביב לשעון. הזרם אינו פוסק, ובכל רגע נכנסות קבוצות דרך מעבר הגבול ואחרות ממשיכות הלאה. עומס העבודה רב. אחת ההתערבויות החשובות היא לעזור לנשים להתחבר למקום הבטוח שהגיעו אליו. לעבור מניתוק ומפעולת הישרדות אוטומטית לפעולה אקטיבית יותר, של קבלת החלטות לגבי ההמשך. לחבר בין הניתוק ההישרדותי והטראומטי של רגע עזיבת הבית ושל הדרך הקשה, לבין עובדת הימצאותן במקום בטוח. חלקן יודעות מה הן רוצות לעשות: להמשיך לוורשה, לגרמניה והלאה. אחרות פסיביות, עומדות שעות בתור וממתינות ללא נודע. "אני כל־כל רוצה חיבוק" היא כאן לבדה, ללא אף מכר. סידרה לעצמה "בית" קטן: שרפרף, פרחים, מיטה. מה יקרה עכשיו, אינה יודעת. היא נעקרה מהלימודים, מהחברים, מהמשפחה. אינה מצליחה ליצור קשר עם משפחתה שנותרה מאחור
14 עו״סים סיוע הומניטרי ההתערבות המקצועית היא נקודתית ומאפשרת שיחות ונטילציה והכוונה בלבד. את עיני צדה מיטה ולידה נערה. לצד המיטה שרפרף ועליו זר ורדים ובובה , נמלטה 17 קטנה. אי של שפיות. ניגשתי אליה. היא בת לבדה. הוריה שלחו אותה. לכי, אמרו לה, הינצלי את. היא כאן לבדה, ללא אף מכר. סידרה לעצמה "בית" קטן: שרפרף, פרחים, מיטה. מה יקרה עכשיו, אינה יודעת. היא נעקרה מהלימודים, מהחברים, מהמשפחה. אינה מצליחה ליצור קשר עם משפחתה שנותרה מאחור. על צווארה שרשרת עם מפתח קטן. סימבולי, היא אומרת. שוחחנו ארוכות. לפני שהלכתי, אמרה: "אפשר חיבוק? אני כל כך רוצה חיבוק". לצד הדרך עשרות ארגוני מתנדבים מרחבי העולם. שוחחתי עם אמריקאיות מאוהיו שהקימו מטבח: סירי ענק עם מרק חם, שתייה ואוכל מוצעים לכולם. לאורך עשרות מטרים יש דוכני ביגוד, צעצועים, תיקים. והנה, בצד, עומד פסנתר, ובחור צעיר יושב ומנגן. מחזה סוריאליסטי ונוגע ללב. כמי שעסקה כל השנים בטיפול בנערות ובהצלתן, חיפשתי אותן, את הנערות הצעירות. לפעמים הן לבדן, לעיתים עם האם. מחוז חפצן לא תמיד ידוע להן. במצבים כאלו, אנשים מחפשים קשרים רחוקים, כתובות ערטילאיות. העיקר לנוע מערבה, רחוק ככל האפשר. זהו מצב ברור של סיכון עבורן. קשר אינטרנטי עם בחורה אלמונית בנורבגיה או בספרד מביא אותן לעלות לרכב ולנסוע אל הלא נודע. נשים ונערות הנסות באימה ובחיפזון, חסרות עורף משפחתי הגנתי, הן טרף קל לטורפים; חשופות לפגיעה, לאונס ולניצול. אחת המטרות החשובות של שליחותי הייתה לזהות את נקודות הסיכון. כבר ביום הראשון זיהיתי תופעה מטרידה של נשים עם שלטים גדולים, המבטיחים לנשים צעירות אוטובוס למדריד או לגרמניה, עם מגורים ועתיד מבטיח. בשבריר שנייה, הצעירות מחליטות לנסוע אל הלא נודע, בלי להקדיש לכך מחשבה יתרה או להכיר את הסיכונים קורעי הלב. כל הבטחה מתפרשת בתמימות כעזרה, כטוב־לב. העובדה שנושאות השלטים, המפתות, הן נשים, מבלבלת מאוד ונוסכת תחושה של ביטחון. יום אחד זיהיתי מחוץ לתחנת הרכבת כמה כלי רכב חשודים. באחד מהן ישבו אם ושלוש בנות מתבגרות, שזה עתה נפלטו מהרכבת מאוקראינה. הן ראו נשים עם שלטים, שפיתו אותן להצטרף לנסיעה מערבה. שוחחתי עימן ושכנעתי אותן לרדת מהרכב. הסענו אותן למחנה הקרוב, עד לקליטתן הבטוחה בו. רק שם הבחינה האישה בהבדל והתרגשה מאוד. שיטה זו, של שלטים המפתים לנסיעה, חוזרת על עצמה בכל המקומות. באחד הימים ראינו אדם עם שלט קרטון שהציע מגורים וכלכלה, תוך מתן הבטחה לנערות להשתתף בסרטים בגרמניה. אין כנראה אפשרות למנוע את נוכחותם שם, אך אין ספק שזיהוי התבנית והדפוס הברורים כל כך, של לכידת נשים ברגעי החולשה שלהן, הוא מוקד מרכזי חשוב להתערבות ולהשפעה שלנו במקום. היה חשוב לפעול מיידית - בהסברה, במניעה ובחיבור למתנדבים מקומיים שיוכלו לאתר ולמפות נקודות סכנה ולהבריח פוגעים פוטנציאליים. שוחחתי עם גורמים מקומיים, בניסיון ליצור שיתופי פעולה. נעשה גם חיבור למשטרה, כדי לבסס מתן אישורים מיוחדים לכלי הרכב הנעים מערבה ולהנחות את הנשים לעלות רק על כלי רכב מאושר. התחושה הייתה שהסכנה האורבת לנשים ולצעירות מוחשית ומיידית ואי אפשר להמתין. גם הילדים הקטנים הם מטרה חשובה להתערבות ולטיפול. רובם נמצאים במצבים מנטליים וקיומיים קשים ביותר. הם היו עדים להתאכזרות ולפגיעה בבני משפחותיהם וכל עולמם חרב עליהם. גם כשניצלו, לכאורה, הם חווים לחץ כבד וטראומה מתמשכת, צוברים כעס ובלבול המתבטאים בהסתגרות, ניתוק ומאפיינים קשים אחרים. ראיתי זאת בכל מקום. הצוותים הטיפוליים יידעו אותי בנתונים קשים הנוגעים בהתמודדות של אנשי חינוך ומטפלים עם החוויות הקשות. נפגשתי עם פסיכולוגים פולנים, שסיפרו לי מה קורה בשטח וביקשו עזרה. קיימנו פגישות עבודה, בעיקר סביב דילמות בטיפול בנשים ובילדים. צוותי הטיפול הביעו חוסר אונים רב אל מול הטראומות הקשות, וניכר כי גם הם זקוקים לשיחות שיקלו עליהם את המשא. באופן ספונטני, קיימתי כמה פגישות של הדרכה תומכת עם המטפלים המקומיים והעברתי כמה כלים וטכניקות להתערבות בשעת משבר. הייתה ערנות רבה. הם שיתפו בסיפורים אישיים ובסיטואציות, שאותן ניתחנו יחד. היה צימאון לפגישות נוספות, ואכן המשכנו בשבועות הבאים עם צוות מחליף. לסיכום, חשתי שפעילותי במקום תרמה רבות לקהילת אנשי המקצוע השרויים בסיטואציה קשה. אני שמחה על שיכולתי לתרום מהידע המקצועי שלי ומניסיוני הרב בנושאי טראומה ומשבר בכלל, ובטיפול בנשים ובנערות בפרט. לשמחתי, הקשר עם הארגונים והמטפלים המקומיים נמשך - הן מהארץ והן באמצעות משלחות נוספות, שהחליפו אותנו. PDF להורדת המאמר בקובץ
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=