35 לעבודה פיזית - כגון ניקיון המתחמים וההאכלה, ולזמן פנוי עם בעלי החיים, תוך שימת לב לקרבה, למגע ולהעמקת הקשר. חלוקה זו אפשרה לילדים להתבונן ולהבין את הצרכים הנדרשים לחיים בריאים ואיכותיים. המנחים שאלו: "מה בעלי החיים ואנחנו צריכים כדי לצמוח ולגדול?" הילדים התמקדו תחילה בצרכים פיזיים כגון מזון ובית, אך בהמשך הוסיפו גם צורך בחום ובאהבה, בתחושת ביטחון, "להרגיש נוח", קשר חברי ודאגה ותשומת לב מצד ההורים. כדי לחבר את הילדים לכוחותיהם הפנימיים, הדגישו המנחים את תפקיד הילדים כמטפלים. הטיפול בבעלי החיים באמצעות האכלה, טיפוח וניקיון ביתם, כמו גם דגש על דאגה, הבעת חום ואהבה, עזרו לילדים לנוע מעמדה ניטרלית או מרוחקת לעמדה של חיבור ויצירת מערכת יחסים מבחירה ומרצון. יתרה מזאת, המנחים שוחחו עם הילדים על הדדיות בקשר, מתוך אמונה כי הנתינה עונה על הצורך של המקבל (בעל חיים), אך גם מפתחת את העצמי של הנותן (המטפל). כאמור, רעיון זה בא לידי ביטוי בפינת החי, באופן שבו בעלי החיים תלויים במטפלים בהם הן בצרכים חומריים והן בצרכים רגשיים. מוגנות: השיח על צרכים ומוגנות הגיע לשיאו במפגשמשמעותי של הילדים עם תרנגולת דוגרת. מהופנטים, התבוננו בה הילדים בשקט ובפליאה לאורך זמן ממושך והחלו לשוחח על הדגירה כמעשה שנועד להגן על הביצים. המנחים הוסיפו והסבירו את חשיבות החום שמעבירה התרנגולת לביצים כדי שהאפרוח יצליח להתפתח כראוי בתוך הביצה, וקישרו זאת לצורך של ילדים, ושל כל אדם, בחום ובאהבה, כפי שדובר קודם לכן. לאחר מכן נכנסה הקבוצה למתחם המדגרה. זהו המתחם היחיד בפינת החי המוגן בתוך חדר. מעבירים אליו ביצים נטושות או אפרוחים בני יומם הזקוקים לעזרה בהתפתחות ובגדילה ולהגנה נוספת. לאחר שהביצים בוקעות במדגרה והאפרוחים מתחזקים תחת מנורות חימום, הם עוברים למתחם חיצוני של בעלי כנף. ניתן להשליך מהתהליך שעוברים האפרוחים על תהליך האומנה: הם נלקחים מהוריהם, כמו גם מבתיהם, ועוברים למקום מיוחד שמטרתו לטפח, לחזק ולפעמים אף להציל. ניכר שהילדים עושים אידיאליזציה למדגרה ומייחסים לה רגשות חיוביים, וכך גם למתחם הבוגרים - שם שייכו הילדים לאפרוחים הבוגרים, ש"יצאו מחוזקים לעולם", ערכים כגון אחריות, עצמאות ויכולת התמודדות. המפגש עם התרנגולת הדוגרת ועם אפרוחי המדגרה סייע למנחים להוביל את הקבוצה מהעמדה הדיכוטומית, המפצלת, אל חוויה אינטגרטיבית, אשר הכניסה בקבוצה כוחות חיוביים, יכולות ותחושת מסוגלות. כמו התנועה של בעלי החיים, גם הילדים נכנסו לדינמיקה של תנועה. הקשרים החברתיים התעבו, ההדדיות בינם לבין בעלי החיים הפכה למשמעותית יותר ויותר. המנחים זיהו כי בשלב זה הילדים קיבלו יותר החלטות, יזמו, היו אקטיביים והתמלאו בשמחת חיים מתוך שימוש בכוחות "האני" ותחושת שליטה פנימית. כעת, משהרגישו הילדים יחסי אמון, תחושת שותפות והחזקה של קבוצה עובדת, הם יכלו להתפנות גם להתבוננות עמוקה ורחבה יותר בחייהם. ר' עברהתהליך משמעותי עם דייזי, הכלבהשל המנחה. מהרגע הראשון, ר' פחדה מכל החיות ונגעלה מהן, ובעיקר מדייזי, עד כדי חוסר יכולת לתפקד ולהשתלב בקבוצה במפגשים הראשונים. עם זאת, המנחים ראו שהיא אינה נמנעת וממשיכה להגיע לקבוצה. הם הסיקו כי ישנה מוטיבציה לשינוי ופתיחות לקשר והיו ערים ומכוונים אליה. למשל, ר' ביקשה שוב ושוב שהמנחה ירחיק את דייזי וייקח אותה אל ביתה, אך המנחה הסביר כי דייזי מזהה את פינת החי כביתה ו"אי אפשר לגרשה". המנחה, ר' ודייזי, כמו גם הקבוצה כולה, עברו יחד תהליך רגשי של התמודדות עם פחד ותחושת חוסר שליטה בתוך המציאות הקיימת. כמו כן, מנחת האומנה שיתפה כי ר' עיבדה את הפחד באופן משמעותי במהלך הנסיעות אל פינת החי, כמו הכינה עצמה למפגש שעתיד להתרחש. הפתיחות, ההחזקה והעידוד של המנחים הובילו לחיזוק תחושת השליטה הפנימית של ר' ולהצלחתה לראות את דייזי יותר כסובייקט, ולהתקרב אליה עד כדי מגע פיזי, ואף חיבוק, במפגש הפרידה. המסע שעברו משתתפי הקבוצה כלל תנועה - תוך־אישית ובין־אישית - מעמדת המטופלים לעמדת המטפלים, וכן מעבר מקשר של תלות לקשר הדדי, ולבסוף - מעבר מהעמדה הדיכוטומית, המפצלת, אל חוויה אינטגרטיבית. סיום || החלה ההכנה לפרידה, כאשר הדגש 7-6 במפגשים היה על השארת חותם בפינת החי. מתוך הצמיחה והנתינה שחוו הילדים, המנחים חשו שהענקת דבר מהם לפינת החי ולבעלי החיים תטביע חותמת משמעותית בתהליך שעברו ובהעצמתו. המנחים חשבו על שני רבדים: השארת חותם של הילדים בפינת החי והשארת חותם של פינת החי אצל מתוך סיפורם של האינדיאנים הנוודים, שחיו באוהל טיפי שאינו מקורקע למקום וניתן להזזה, החלו המנחים לדבר על הבית ועל אורחות החיים המוכרים לילדים. תהליך זה אפשר לכל ילד להביא את מציאות חייו אל הקבוצה ולשתף ממורכבות ביתו
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=