10 עו״סים סיוע הומניטרי אני גורם להן להרגיש בטוחות במקום הקשה הזה?" "אתה אומר להן שכעת הפצצות לא נופלות, האזעקה אינה נשמעת. אתה אומר להן שהן גיבורות. אתה אומר להן שמחר תהיה חביתה לארוחת הבוקר, השמש תזרח והחיים ממשיכים". סיימנו את המפגש בסבב, ביקשתי מכל אחד מהם להזכיר את כוח־העל שהוא מביא איתו כדי לעזור למשפחות. זה היה מרגש וממלא תקווה. לאחר כמה שעות פגשתי את אחת המתנדבות במחנה. היא הייתה על סף בכי. המציאות הייתה קשה משציפתה וראתה בתמונות הפוטוגניות שבתקשורת. בתמונות, הסבל נראה רומנטי יותר, מצוחצח וללא ריח. הזכרתי לה את כוח־העל שלה, והיא חייכה. ראיתי שהיא קרובה להישבר, אבל מחזיקה מעמד. צעירונת גיבורה ונחושה, עם כוחות־על מיוחדים. מזל שיש אנשים כמוה. נסטינקה אחרי שבוע עמוס עבודה עם צוותים, סיימנו עם תחושה מסוימת של סיפוק, אך גם עם תחושה עזה של פספוס. כאילו קורעים אותך מהתינוק היונק, שזקוק נואשות לחלב שאת מעניקה לו. לי זה כאב פיזית ונפשית. חזרתי מוקדם מדי; לא הרגשתי שנתתי את כל מה שיש לי לתת. בלילות, רגע לפני ההירדמות, עלתה מול עיניי העצומות נסטינקה, אישה צעירה חולת סרטן שפגשתי באולם הספורט הנורא והמזוהם. נסטינקה הייתה רזונת, עם שיער דליל שהחל לצמוח על ראשה לאחר שהופסקו טיפולי הסרטן בגלל המלחמה. היא סיפרה לי על מקרי אונס, על ירי בגבם של קשישים ונשים, על הפחד. היא סיפרה על בחור שהיא אוהבת ונשאר להילחם, ועל החלום לפגוש בו שוב ולהתחתן, אם תשרוד. אם ישרדו. נסטינקה הייתה חייבת לחזור לטיפול רפואי דחוף, כדי להציל את חייה. אמא שלה תפסה את ידי בחוזקה ואמרה לי: "תצילי אותה! גם את אמא". מאז, לא ממש ישנתי. יצרתי קשר עם רופא בכיר בישראל, מנהל בית חולים, והוא הסכים לטפל בהחינם. התחלנו לעבוד על הביורוקרטיה של הגעתה לארץ. זה לא היה פשוט. בסופו של דבר, נסטינקה ואמה החליטו לעבור לגרמניה. מאז, אנחנו מתכתבות מדי יום ואתמול עודכנתי שסוף סוף היא חזרה לטיפול. היא הוסיפה שהיא מתפללת שהפיגועים בישראל ייפסקו ושיהיה שלום. גם אני מתפללת איתה. שתי נשים שידעו מלחמה, וכל אחת בדרכה ובשפתה מתפללות יחד לשלום. אז אם יש שם אל אחד, הוא פשוט חייב להקשיב. עובדת סוציאלית הלילה אני חוזרת לאירופה כדי להדריך צוותים נוספים ולעזור לפליטים ולפליטות נוספים להיתקל במעט שפיות. משפחתי נשארת ביישוב צמוד־גדר, מול הזוועות שמשדרים בחדשות ועם חשש גדול ליכולתנו לשמור על שגרת החיים אל מול גל הטרור האחרון. אם ליבי היה יכול להתחלק לשניים, הייתי משאירה חצי ממנו בבית ולוקחת איתי רק את חציו השני. למזלנו (או לצערנו), לעובדים הסוציאליים יש לפעמים יכולת כזו. בן זוגי אמר לי פעם שאני סוחבת בלב את כל העולם. כנראה שאינני יודעת אחרת. אני מבינה יותר ויותר שאנחנו לא בדיוק בוחרים את המקצוע הזה, אנחנו נולדים איתו. כשאני קוראת על רבות ורבים שפורשים בגלל התנאים, אני נעצבת. כן, עלינו להילחם על התנאים ועל השכר, אך אסור לנו לנטוש. אין בעיניי ייעוד מדהים יותר מאשר להושיט יד לזולת. אני מודה על ההזדמנות יוצאת הדופן לקחת חלק במסע הזה ובמסעות הבאים שבדרך. בכל מסע כזה, את מקבלת יותר ממה שאת מעניקה. משהו בתוכך צומח ומתרחב. אני מודה על הזכות לא לעמוד מנגד ועל הזכות להיות עובדת סוציאלית - מקצוע שאני בוחרת כל יום מחדש, בגאווה עצומה.
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=