12 עו״סים סיוע הומניטרי ימים קודם לכן, כאשר עזבה את הבית עם בתה הקטנה, 14 בת השלוש, ועם שני אחיה של אולה: ילדה בת . כאשר הגיעו לתחנת 12 הסובלת משיתוק מוחין וילד בן הרכבת, נאמר להם שעליהם לבחור אם להעלות לרכבת ,12־ את ההליכון, שעוזר לילדה להתנייד, או את האח בן ה מכיוון שלא יהיה מקום לשניהם. הם ויתרו, כמובן, על ההליכון, ולאחר שירדו מהרכבת נאלצה האחות ללכת כשלושה קילומטרים ברגל, ללא שום אביזר שיסייע לה. היא יכלה להיעזר רק באחיה, שסחב גם את התיקים הכבדים של המשפחה כולה. ניגשתי לדבר עם הילדים, שמיררו בבכי ונראו עייפים ומבולבלים מאוד. ניסיתי להבין מהי דאגתה העיקרית של הצעירה, והיא אמרה שקשה לה לראות אותם בוכים. "ובכלל," הוסיפה ואמרה לי בלחש, "בעלי נהרג לפני שבועיים במלחמה, ועוד לא סיפרתי על כך לילדה". הרגשתי שאני עצמי נסחפת לתוך סערת רגשות, כשאני מבינה שזה הרגע שאני צריכה להיות שם עבורה. הנחתי את ידי על כתפה ואמרתי לה שאני יכולה רק לנסות לתאר לעצמי עד כמה קשה לה ועד כמה היא מותשת. היא התחילה לבכות, והרגשתי כאילו בכל המקום הרועש והעמוס שהיינו בו, נמצאים כרגע רק חמישתנו -עם הכאב העצום של אובדן, חשש ועצב. החלק השני של עבודתי נבע מכך שמצאתי את עצמי כעובדת הסוציאלית היחידה הדוברת רוסית בכל מרכז הפליטים הענק. הרגשתי שהמעט שאני יכולה להעניק הוא יחס אנושי: הסתובבתי בין החדרים והאנשים, יצרתי קשר עין, אמרתי "בתיאבון", שאלתי לשלומם וביררתי אם אכלו ושתו לאחר המסע המפרך. ניסיתי גם לאתר מצבים קשים. ערב אחד הבחנתי באישה מבוגרת, ששכבה על מזרון שהיה מונח על הרצפה. רגליה לא היו מכוסות, וראיתי שהן אדומות מאוד. שאלתי לשלומה וציינתי שהרגלים נראות לא טוב. היא סיפרה שהלכה מרחק רב ברגל, בקור, ושהיא רק צריכה לנוח. ביקשתי את רשותה לקרוא לרופאה. הרופאה שהגיעה אִבחנה זיהום חמור, שהצריך התערבות תרופתית מיידית. העבודה לא פסקה לרגע. היא כללה, למשל, סיוע לאנשים ולילדים עם התקפי חרדה. לעיניי נגלו גם מחזות עצובים, של אלימות כלפי ילדים מצד הוריהם, שהיו בעצמם במצב קשה מאוד. כחלק מהעבודה עם הצלב האדום, הגיע לפתחנו מידע על כך שבצד האוקראיני של מעבר הגבול היו שבעה מקרי מוות כתוצאה מהיפותרמיה ביממה הקודמת. החלטנו להתגייס לעניין ונסענו לכיוון נקודת הגבול. לאחר שורת תקלות במעבר הגבול הפולני, עברנו לצד האוקראיני. קשה לתאר את המראות: טורים בלתי נגמרים של אוטובוסים ומכוניות, מלאים עד אפס מקום, לצד נשים וילדים שעומדים מעלות, עם מעט הציוד 11 בחוץ, בקור העז של מינוס שברשותם, ומחכים לעבור את הגבול. באחד התורים פגשתי אמא, עם תינוק קטן בידיה, שנראתה חלשה מאוד. שאלתי לשלומה, והיא אמרה שאינה מרגישה טוב. מכיוון שלא היה לידי איש צוות רפואי, הצעתי לה להתלוות אליי למרפאה. היא סירבה בתוקף ואמרה שאין בכוונתה לעזוב את התור, מאחר שהיא ממתינה בו כבר ארבע שעות וחצי. הפצרתי בה ללכת למרפאה, לפחות כדי לקחת כדור שיאפשר לה להרגיש טוב יותר, והבטחתי לה לעמוד במקומה עד שתחזור. מצאתי את עצמי עם תינוק בן חצי שנה בידיי, ממתינה בתור, תוך שאני חושבת לעצמי מה קורה איתה: האם מצאה את עמדת הרופאים? האם תמצא אותי שוב בתוך ההמון? וכיצד הביא אותה המצב לבטוח בי כך ולהפקיד בידי את היקר לה מכול? עמדתי כך, עם התינוק, במשך זמן ארוך, עד שחזרה. רק בלילה, במיטתי, יכולתי לנסות לענות לעצמי על כל השאלות הרגשתי שהמעט שאני יכולה להעניק הוא יחס אנושי: הסתובבתי בין החדרים והאנשים, יצרתי קשר עין, אמרתי "בתיאבון", שאלתי לשלומם וביררתי אם אכלו ושתו לאחר המסע המפרך. ניסיתי גם לאתר מצבים קשים
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=