42 מן השדה לב, אך התקשתה לבחור צבעים. בשיח הטיפולי הדגישה את חוסר המיקוד שלה ברגשותיה. להגדרתה, היא “שרויה בכאוס רגשי עצום”. לאחר הצביעה, איילת ואני סימנו את המקומות שנותנים לה כוח ואת אלה ששואבים ממנה כוח. כאמור, לאחר הצביעה והסימון מגיע השיח הטיפולי, שמתמקד בחלק השואב לעומת החלק המעניק. המיפוי שערכנו, איילת ואני, תרם לבהירות התמונה, ומעיון משותף בציור עלתה התובנה כי משאבי ההתמודדות של איילת מעטים, וכי היא סובלת מכאוס בחייה ומהדחקת המצב. הדחקה זו לכאורה הקלה עליה, אך למעשה יצרה עומס רגשי בגלל זיכרונות שצפו מחדש מחייה בעבר ובהווה. שוחחנו על אובדן אביה, שהייתה קרובה מאוד אליו, על ה”בריחה” לעבודה ועל חוסר המודעות לחור שנוצר בחייה. עלו הקשיים בזוגיות שלה וחוסר התקשורת בינה לבין בן זוגה. לדבריה, היא לא זיהתה את התחומים השואבים את כוחותיה עד שלא מיקמה אותם בציור משאבת הנפש. ההתדרדרות הבריאותית של אמה שאבה כוחות רבים, וכך גם אובדן התעסוקה בתקופת הקורונה, שגרם לתחושת חוסר האונים. בשלב זה, לאחר שאיילת הבינה כי השאירה את צרכיה מאחור ושעליה “למלא את המצברים” על ידי דברים שממלאים את הנפש, איילת דייקה בעבורי כי השליטה שלה ב”משימות” היא זו שמגנה עליה. לצד השיח על כוחותיה, קבעה איילת כי תקדיש ערב בשבוע לחיזוק מערכת היחסים הזוגית, וקבעה אותו ביומנה. כמו כן, איילת נרשמה לחדר כושר כדי “לפרוק” את תסכוליה, כפי שהגדירה זאת. התנהלות זו נועדה להקל את ניהול הזמן לטובת החיבור הפנימי לצורך האישי שלה. לאחר ההתמקדות בפעולות הנדרשות בתחום האישי, בהתאם למשאבת הנפש, התקדמנו לפן המקצועי. שיקפתי לה כי היא מתמודדת עם קושי בשימור מטופלות, בשל העומס והקושי בניהול חייה. בחרתי שוב ושוב לשקף לאיילת את דלילות המשאבים שלה ואת הקשיים בזמינות המשאבים הקיימים, כפי שניתן לראות בציור משאבת הנפש. מעיון בתרשים משטח המשאבה הן קטגוריות של 80% עולה בבירור כי דברים ששואבים ממנה כוח, בעוד קטגוריות של דברים מהמשאבה. מכאן ברור 20% שנותנים כוח תופסות רק שאיילת הגיעה לרוויה בהיבט של העומס הרגשי ולא יכלה עוד לעסוק בטיפול. בתגובתה הראשונה לשיקוף זה, איילת השתמשה במנגנוני הדחקה והכחשה מסוג: “עבודתי נותנת לי המון כוח”; “אין שום סיכוי שזה מעמיס עליי”; “אם לא הייתי מפסיקה לעבוד, לא הייתי במקום הזה בכלל”; “המטופלות הם עוגן בכל מה שעובר עליי”. בתגובה, עבור 100%־ שאלתי אותה: “האם את נמצאת ב המטופלות שלך? האם באמת ניתן להשאיר את החיים האישיים, עם העומס הרגשי שאת מתארת, מחוץ לחדר הטיפול?” בשבוע שלאחר מכן, אמה התאשפזה, וכך יצא שנפגשנו רק כעבור שבועיים. בפגישה זו איילת נראתה תשושה ושיתפה אותי במה שאירע בחייה. ניכר כי הושפעה מהעומס הרגשי בטיפול באמה והיא מתקשה לארגן את הטיפול במטופלות שלה. בנקודה זו שאלתי: “מה את חווה אל מול הקושי לארגן את הטיפול במטופלות שלך ואיך זה מתחבר לשיחותינו במפגש הקודם?” תשובתה הייתה: “אין לי מקום במשאבה עבור זה”. מתוך תשובתה זו, שיקפתי לאיילת את חוסר היכולת שלה להכיל את מטופלותיה בשל הצפה רגשית. במהלך המפגש הטיפולי עסקנו בשאלת המקצוע שלה. בסוף התהליך, איילת הצליחה לדייק ולציין לעצמה כי הבחירה לאפשר למטופלות להפסיק את הטיפול הייתה למעשה בחירת הגנה, שנבעה מחוסר יכולתה להתמודד עם הקשיים בחייה.
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=