13 האלה, שעסקו בבחירות המהירות והגורליות שאנשים נאלצים לקבל במצבים כאלה. לאורך תקופה זו במרכז הפליטים הפנמתי יותר ויותר את גודל הטרגדיה ואת הבעיות העצומות שהפליטים נאלצים להתמודד איתן. הרגשתי את עוצמת הפחד מהמלחמה ומהבריחה שחוו, לצד החשש - שלעיתים ראיתי אותו מתממש מול עיניי - מפני ניצול אכזרי של מצבם על ידי אנשים אחרים. חשתי את חוסר הוודאות המוחלט שנקלעו אליו. הפליטים שפגשתי היו אנשים שעמד להם כוחם כדי לברוח, והם דיברו כל העת גם על אלו שלא הצליחו להגיע. באחד המקרים, סיפרו לי כיצד גשר שזה עתה חצו הופצץ וקרס מאחוריהם. חוויות אלו ליוו אותי גם כאשר חזרתי לביתי. במשך שבועיים הסתובבתי עם תחושות של אימה ופחד. בימים ניסיתי לדבר ולספר על החוויות, ובכל לילה חזרתי בחלומותיי למחנה. הבנתי שאף פעם לא אצליח לתאר את כל מה שראו עיניי ולשתף בכל התחושות שלי. רק לאחר שחזרתי, הבנתי ששמעתי סיפורים וראיתי מראות הדומים לאלו שתיאר סבי, שלחם במלחמת העולם השנייה, ולכאלה שנחשפתי אליהם מתקופת השואה. כיום אני מבינה עד כמה הייתה מטרת עבודתי שם ברורה וחשובה: לתת לאנשים האלה תחושה של אנושיות. אתי פסי עו"ס; גמלאית משרד הרווחה, מפקחת מחוזית מחוז צפון. passye@bezeqint.net מ .לחמה. עַם מול צבא בני משפחה שלי עברו את השואה; חוו את הניתוק מהחיים ואחר כך את הנדודים כפליטים. אז, השוודים אספו אותם אליהם באהבה ובדאגה, נתנו להם בית וחיים חדשים, שלתוכם נולדתי אני. כששמעתי על המלחמה באוקראינה חשתי שעליי לעזור; שעִם הרקע שלי, הידע המקצועי והניסיון הרב, איני יכולה לעמוד מנגד. הצטרפתי למשלחת הומניטרית שנסעה לגבול אוקראינה-פולין במטרה לבצע הערכת מצב, מיפוי, איתור ומניעה של ניצול ושיעבוד של נשים ונערות פליטות באירופה. במקביל, היה בכוונתנו להעניק סיוע מקצועי פרגמטי ויעיל לאנשי המקצוע הפולנים, המתמודדים עם טראומה ועם טראומטיזציה משנית נוכח הקליטה והטיפול האינטנסיביים באלפי פליטים. במשך כשבועיים שהיתי בקרקוב ובנקודות גבול עם אוקראינה - מדיקה, קורצ'ובה ופשמישל, שהפליטים עוברים דרכן והוקמו בהן מחנות לקליטתם. בנקודת הגבול במדיקה משתרך טור ארוך של אנשים, על ילדיהם ומטענם. עגלות ילדים לרוב, נשים צעירות עם תינוקות. מבטי הנשים מכמירי לב. כאשת לוט, הן נדרשות לא להביט לאחור, אל החיים שעזבו ובני המשפחה שנותרו מאחור, אך המבט קדימה ריק ואינו ממוקד. לא ידוע איך ייראה העתיד. הילדים שקטים וממושמעים, מכונסים בעצמם ואינם מתלוננים. הם מועלים לאוטובוסים וממשיכים הלאה, לתוך פולין. הזרם הוא בלתי פוסק. משיחותיי עם הנשים עולה כי הן נמלטו. חלקן הגיעו למערב אוקראינה מערים מזרחיות, במחשבה שהגיעו לחוף מבטחים, ואז נאלצו לנוע שוב, אל מחוץ לארצן. תוך ימים מספר התהפך עולמן. הגברים גויסו ברובם והנשים וילדיהן נסו מאימת מה שחששו שיגיע - ואכן הגיע. עשרות אלפי נשים נסות באימה אל הלא נודע, יוצאות לדרכים המושלגות כשבידיהן רק שקיות ניילון מעטות, מזוודות ותיקים קטנים. איך דוחסים חיים שלמים לתיקים קטנים, לעיתים בתוך שעות ספורות? קשה להחליט מה לקחת, יאמרו לי. הכול נראה חשוב ולא חשוב גם יחד. בנקודות הגבול מדיקה וקורצ'ובה הוקמו מחנות ארעיים לקליטת הפליטים שזה עתה חצו את הגבול. במקום פועל צוות ישראלי של מתנדבים: רופאים, אחיות ועובדות סוציאליות דוברות רוסית. עובדים מסביב לשעון. הזרם אינו פוסק, ובכל רגע נכנסות קבוצות דרך מעבר הגבול ואחרות ממשיכות הלאה. עומס העבודה רב. אחת ההתערבויות החשובות היא לעזור לנשים להתחבר למקום הבטוח שהגיעו אליו. לעבור מניתוק ומפעולת הישרדות אוטומטית לפעולה אקטיבית יותר, של קבלת החלטות לגבי ההמשך. לחבר בין הניתוק ההישרדותי והטראומטי של רגע עזיבת הבית ושל הדרך הקשה, לבין עובדת הימצאותן במקום בטוח. חלקן יודעות מה הן רוצות לעשות: להמשיך לוורשה, לגרמניה והלאה. אחרות פסיביות, עומדות שעות בתור וממתינות ללא נודע. "אני כל־כל רוצה חיבוק" היא כאן לבדה, ללא אף מכר. סידרה לעצמה "בית" קטן: שרפרף, פרחים, מיטה. מה יקרה עכשיו, אינה יודעת. היא נעקרה מהלימודים, מהחברים, מהמשפחה. אינה מצליחה ליצור קשר עם משפחתה שנותרה מאחור
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=