11 MSW , רדה רוזלר דוידוב עו"ס במרכז הרפואי ע"ש שיבא. rara2004@walla.co.il העולמי. זו הייתה משלחת ראשונה, שמטרתה הייתה להגיע לשטח, להתמקם ולמפות את הצרכים, כדי לבנות תוכנית עבודה עבור צוותי הסיוע שיגיעו בהמשך. נחתנו בקרקוב ונסענו לכיוון העיירה פשמשל, הסמוכה לגבול האוקראיני. בתום נסיעה של כארבע שעות הגענו למעבר הגבול שבין פולין לאוקראינה. היה קר מאוד בחוץ. מצאתי את עצמי עומדת ומסתכלת על המתרחש סביבי. ראיתי שיירה של אנשים שהגיעה לגבול. הם הלכו במהירות ונראו כיודעים לאן פניהם מועדות. ככל שהתבוננתי עוד, הבנתי שהם ממהרים להתרחק מהמקום שברחו ממנו. בעודי מתבוננת, נגלתה לעיניי אם צעירה עם שלושה ילדים. את הצעיר שבהם נשאה בידה האחת ואת השני הובילה בידה השנייה. ה"מבוגר" שביניהם, כבן שמונה בסך הכול, השתרך מאחוריהם כשהוא סוחב את חפצי המשפחה כולה. לפתע עצר הילד, הניח את התיקים על הרצפה והתבונן בכפות ידיו, שנראו חבולות ואף מדממות מכובד המשא. אימו עצרה אף היא וקראה לעברו שהוא חייב להמשיך ללכת אחריה. הילד, שככל הנראה הבין את גודל האחריות המוטלת על כתפיו, הביט שוב בכפותיו החבולות, הרים את התיקים והתחיל ללכת במהירות, בניסיון להדביק את אימו ואחיו. מרכז הפליטים שהגענו אליו היה אולם ענק, שבכל פליטים; רובם נשים צעירות עם 3,000־ רגע נתון הכיל כ ילדים בכל הגילים, קשישים מעטים שיכלו לעמוד במסע ואפילו חיות בית. מי שהגיעו למרכז הפליטים שהו שם שעות ספורות ועד כמה ימים, וממנו המשיכו למקומות שונים באירופה. את המקום ניהלו פולנים מתנדבים, שעבדו סביב השעון מבלי לנוח לרגע. אלה היו האנגרים עצומים, עם חדרי ענק ממוספרים, שבכל אחד מהם מיטות מתקפלות או מזרונים על הרצפה. החדרים לא היו מחוממים והכילו כל אחד תא שירותים אחד. אור ניאון האיר בעוצמה, ללא הפסקה ובכל מקום. העין והמוח לא הצליחו בתחילה לתפוס את המתרחש, והלב לא הצליח לעכל את הכאב ששרר בכל פינה. יצרנו שיתוף פעולה עם הצלב האדום, כאשר רופאי המשלחת שלנו עבדו במתחם משלהם. העבודה שלי, כעובדת סוציאלית, התחלקה לשניים: חלק מן הזמן שהיתי במרפאה, יחד עם הרופאים, וכאשר רופא הבין שהתלונה של אחד המטופלים היא פסיכוסומטית, ביקש את התערבותי. כך, אפשרתי לרופאים להתפנות מהר יותר למקרה הבא, תוך שאני נותנת מענה ראוי למצבו של המטופל. מקרה אחד היה של בחורה בשם אולה, בשנות העשרים לחייה, שהגיעה למרפאה וביקשה כדור הרגעה עבור ילדיה. לאחר שיחה קצרה, הצעתי שאצטרף אליה, ואם יהיה צורך - נקרא גם לרופא. הלכתי איתה לאחד החדרים ובדרך היא סיפרה לי שהגיעה מקריבוי־רוג, עיירה לא גדולה באוקראינה. המסע שלה התחיל שלושה לתת תחושה של אנושיות ה מלחמה באוקראינה התחילה עבורי כשראיתי את אבי יושב מול מסך הטלוויזיה בביתו ומזיל דמעה. הוא הביט בי ואמר: "משהו רע קורה באוקראינה, משהו רע מתרחש באודסה". לא לעיתים קרובות חוויתי עצב כזה מצד אבי. מתוך התבוננות בו, יכולתי להבין את חומרת המצב. ההורים שלי, וגם אני, נולדנו באודסה. שם גרנו עד , השנה שבה היגרנו לישראל. הייתי בת 1991 שנת שבע וחצי, ילדה צעירה שלא יכלה להבין את מחיר ההגירה. לא ידעתי שאני מפסידה כל כך הרבה, אבל גם לא יכולתי לשער מהן ההזדמנויות הרבות שיהיו לי שנים, ביקרנו לראשונה 28 כתוצאה מהמעבר. כעבור את המשפחה שנותרה באודסה. ההתרגשות שעורר הביקור בהוריי סייעה לי להבין עד כמה אני קשורה למקום שנולדתי בו, ושבו גדלתי בשמונה השנים הראשונות לחיי. שלושה ימים מתחילת המלחמה, קיבלתי הודעה מהאיגוד: ארגון בשם "נתן" מתכנן להוציא משלחת לגבול אוקראינה וזקוק לעובדת סוציאלית דוברת רוסית. העצב, החמלה והסקרנות התעוררו בי, וביקשתי לברר במה מדובר. הסבירו לי שהמשלחת תצא לפולין ותנסה לתת מענההומניטרי לפליטיםהבורחיםמהמלחמה באוקראינה. הבנתי שההכשרה שלי בתחום העבודה עם טראומה תוכל להועיל מאוד. ניגשתי לבן זוגי, הסתכלתי לו בעיניים, והוא אמר: "רדה, סעי, אני אסתדר". הבשילה בי ההבנה שאצטרך לעזוב את הילדים, את משפחתי יום, ולנסוע למקום ולסיטואציה 12 ואת עבודתי למשך שאיני יכולה לצפות. באותם רגעים הבנתי שזה המסע שלי בעקבות העצב והכאב שראיתי על פניו של אבי. זה המעט שאוכל לעשות כדי להקל. המשלחת של נתן היתה "משלחת חלוץ". היא כללה שלושה רופאים, שתי עובדות סוציאליות, אח אחד ואיש לוגיסטי. בראשה עמדה ד"ר דורית ניצן, שעד לאחרונה ניהלה מצבי חירום רפואיים באירופה בארגון הבריאות
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=